פסק-דין בתיק ע"פ 53066-09-12

1.         המערער הורשע, על סמך הודאתו, בכך שבתאריך 02/03/09, ביחד עם שניים אחרים, עבר עבירות של הסגת גבול וגניבה, ונדון ל-7 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך של 7,500 ש"ח ופיצוי בסך 15,000 ש"ח. כנגד חומרת העונש הוגש הערעור נשוא פסק דין זה, כאשר במהלך הדיון, ולאחר שהמתלונן לא צורף להודעת הערעור, חזר בו המערער מהערעור בנוגע לרכיב זה בענישה.

            מעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה המערער עולה, כי בתאריך 02/03/09, בסביבות השעה 17:00, הגיע עם שניים אחרים (אחד מהם קטין, הוא הנאשם 3 בכתב האישום)למושב עין חצבה, השלושה נכנסו לאזור בריכות הדגים ונטלו משם, בדליים,  כ-1,000 דגי נוי וגרמו לנזק של כ-30,000 ש"ח. בנוסף, נטלו מהמקום טלפון סלולארי שהיה שייך לאחד מהעובדים התאילנדים שעבד בבריכות.

בעת שיצאו מהמושב, נעצרו השלושה על ידי הרבש"צ, מנהל החווה, מתנדב משא"ז ואחראי בחווה, ואחד משותפיו של המערער (הנאשם 2 בכתב האישום) איים עליהם, העליב אותם, תקף את השוטר שבא לעצור אותו, ואף הפריע לשוטר בעת מילוי תפקידו, שעה שהזדהה בפניו בשם לא נכון. יצויין, כי נאשם זה טרם הסתיים משפטו.

2.         לטענת ב"כ המערער, הן בהודעת הערעור והן בטיעוניו בפנינו, לא היה מקום להרשיע את המערער בדין, בניגוד להמלצות שירות המבחן, ולא היה מקום להטיל עליו קנס גבוה כל-כך. הסנגור הדגיש את גילו הצעיר של המערער; את העובדה שיש לו אך שתי עבירות קודמות של העדר מן השירות בגינן נשפט בבי"ד צבאי; את הפנייתו לקבלת תסקיר של שירות המבחן על ידי השופט זבולון, דבר שנטע בליבו את התחושה, שלו המשפט היה ממשיך להתנהל בפני אותו שופט התוצאה הייתה שונה, וממילא - לא ניתנה הסכמתו להחלפת המותב; את התסקיר, שהדגיש את אופיו החיובי של המערער ואת השוני שערך בחייו מאז ביצע את העבירות נשוא כתב האישום; את החשש, כי הרשעתו של המערער תפגע בעתידו, מאחר והוא מתעתד לעבוד ב"רמת חובב"; ואת העובדה, כי העבירות בוצעו כבר לפני כ-3.5 שנים, עת היה המערער כבן 21 בלבד. כן, ציין, את העובדה שהקטין שנשפט יחד עם המערער, לא הורשע בדינו. לכן, סבר הסנגור, שיש לאמץ את המלצות התסקיר, לבטל את הרשעתו של המערער ואת הקנס שהוטל עליו, ולהסתפק בשל"צ לצד הפיצוי.

3.         לעומתו, עמדה התובעת על חומרת המעשים, תוך שסברה שהעונש הולם ואין להתערב בו. לעמדתה, מדובר בעבירה מסוג העבירות החקלאיות שהיא נפוצה, כאשר בריכות דגים נמצאות בשטחים פתוחים ופרוצים, באזורים רחוקים, שקשה לשמור עליהם, ורק בענישה מחמירה ניתן יהיה לנסות ולהרתיע את הציבור מביצוע עבירה קלה למימוש כזו. הנזק הרב שנגרם למתלוננים; והעובדה שהעבירה בוצעה בצוותא ולאחר תכנון, אף בהם יש, לעמדתה, נימוקים להחמרה בענישה, קל וחומר להרשעה. לעמדת התובעת, יש לאבחן בין הקטין, שנדון לענישה ללא הרשעה, לבין המערער, שהיה כבר כבן 21 בעת ביצוע העבירה, במיוחד לאחר שהמערער לא הצביע על נזק קונקרטי כתוצאה מעצם ההרשעה.

4.         לבקשתנו, הוגש תסקיר מעודכן מטעם שירות המבחן בעניינו של המערער. מתסקיר זה ומהתסקיר שהוגש לביהמ"ש קמא למדנו, כי המערער כבן 24 כיום, עובד במפעל "רותם" מזה כ-7 חודשים, ועושה מאמצים לעבור למפעל "פרגו" ברמת חובב, כי ברצונו להתקדם בעבודתו ובחייו.

            מדובר במי שסיים 12 שנות לימוד במוסדות דתיים שונים, ללא בגרות; את גיוסו - דחה, אולם, לאחר שהתגייס, נשפט ל-3 חודשים בכלא הצבאי בשל היעדר מן השירות, ובעקבות דיכאון שחש, קיבל פטור מן השירות על בסיס חוסר התאמה (אישור לא הוצג לשירות המבחן וגם לא לביהמ"ש); מאז עבד בעבודות שונות.

            המערער מסר לשירות המבחן, כי בתקופה בה ביצע את העבירה לא עבד ונהג לטייל עם חברים. ביום האירוע חנו ב"עין חצבה", טיילו, נתקלו בבריכות הדגים, ומילאו דלי, שהיה במקום, בכ-100 דגים, כשחברו לקח גם פלאפון. כשיצאו מהמקום - נתפסו בכניסה ליישוב והוא התנצל על המעשים, אולם בשל התנהגותו האלימה של חברו, הסלים האירוע. כבר כאן נציין, כי המערער הודה בכך שגנבו 1,000 דגי נוי (במקום 1,500 שהיה כתוב בכתב האישום המקורי)ולא 100 "בלבד", וכי דגים אלה הוכנסו ליותר מדלי מקרי אחד שהיה במקום. גם שירות המבחן התרשם, כי המערער נוטה לצמצם חלקו באירוע ומשליך את אופן התנהלותו בעיקר על שותפו לעבירה.

            עוד ציין שירות המבחן, כי התרשמותו הייתה, שהמערער ביצע את העבירות בתקופה בה התרועע עם חברה שולית, ללא יציבות בעבודה וללא מטרות להמשך חייו. מצב זה השתנה, וכיום למערער שאיפות נורמטיביות והוא פועל להשגתן. הוא ערך שינוי באופי החברה עמה הוא מתרועע, מגלה אחריות ומחויבות בתחום התעסוקה ומנסה לטפל בחובות הרבים שצבר בנערותו לבנק ולחברת פלאפון. על רקע זה הוא גם מתקשה לשלם את הקנס והפיצוי שהוטלו עליו בביהמ"ש.

            שירות המבחן המליץ, הן בפני בימ"ש קמא והן בפנינו, שלא להרשיע את המערער, וזאת נוכח החשש שהרשעתו בדין תפגע ברצונו ואפשרויותיו להתקדם מבחינה מקצועית. כן, המליץ להטיל עליו 140 שעות של"צ, על מנת לחדד את המחירים להישנות התנהגות דומה בעתיד בשילוב עם אלמנטים שיקומיים, שיאפשרו לו להתקדם בחייו בכיוונים נורמטיביים, בשל גילו הצעיר והרצון שביטא לנהל אורח חיים תקין ונורמטיבי.

5.         ביהמ"ש העליון קבע, בשורה ארוכה של פסקי דין, כי הכלל הוא שמי שהובא לדין ונמצא אשם - יורשע בעבירות שביצע. רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, ינקוט בית המשפט, לפעמים, בחלופה של הטלת ענישה ללא הרשעה (ר', למשל, בר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל תקדין-עליון 85(3), עמ' 737, וכן בע"פ 2513/96, 3467 מדינת ישראל נ' שמש ואח' , פ"ד נ(3) 682).

המחוקק, אמנם, לא קבע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל ענישה ללא הרשעה, אך הוא מנה את הנתונים העיקריים אותם רשאי ביהמ"ש להביא בחשבון במסגרת השיקולים להטלת מבחן ללא הרשעה, והם - נסיבות העניין, ובכללם אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאיו בביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקילה אחרת. בתי המשפט הם אלה שיצקו תוכן לפרמטרים הכלליים הנ"ל, וזאת על סמך הקווים המנחים שקבע כב' המשנה לנשיא שלמה לוין בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל (פ"ד נב(3) 337), עת שבו ובחנו אם יש מקום להימנע מהרשעתו של נאשם ולהעדיף את ההיבט השיקומי בעניינו. בין היתר נקבע, כי יש לבחון, מהפן השיקומי, האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם; מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה; מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד; מידת הפגיעה של העבירה באחרים; הסבירות שהנאשם יעשה עבירות נוספות; האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית; יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה והאם הוא מתחרט עליה; משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם; השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם, ועוד. מן הפן הציבורי נקבע, כי יש לשים דגש על חומרת העבירת ונסיבותיה, כמו גם על האפקט הציבורי של ההרשעה והצורך בהרתעת הרבים.

אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית ועל ביהמ"ש לבחון עניינו של כל נאשם ונאשם בלי לקבוע את עונשו אך ורק על סמך מהות העבירה. ואולם, מהות העבירה והצורך בהרתעת הרבים יכולים להטות את הכף ולגבור אף על שיקומו של נאשם. הכלל הוא, כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (שם, עמ'342, וכן ר' ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, וכן ע"פ 9893/06 אסנת אלון-לאופר נ' מדינת ישראל, פס"ד של ביהמ"ש העליון מיום 31/12/07).

6.         ומה בענייננו?

העבירות שבוצעו על ידי המערער בוצעו, כזכור, ביחד עם אחרים, לאחר תכנון מוקדם, תוך גרימת נזק של ממש לבעלי המקום וכאשר הגניבה הייתה בהיקף ניכר. נתונים אלה, על פי ההלכה, מחייבים נקיטת ענישה מרתיעה. זאת, בהצטבר לכך שהמערער נוטה לצמצם אחריותו וחלקו באירוע, והגם שאינו בעל הרשעות פליליות נוספות (מלבד היעדר מן השירות, כמצוין לעיל), מטים את הכף לטובת השיקולים שעניינם טובת הציבור וגוברים על הנימוקים שעניינם שיקומו של המערער.

אכן, הרשעה, כמו כל הרשעה, עלולה לפגוע בתעסוקתו של המערער בעתיד, כשם שהיא יכולה לפגוע בתעסוקתו של כל אדם צעיר, אשר מתחיל את דרכו בחיים. אולם, לא הוצג בפנינו כל נתון שיכול ללמד על פגיעה קונקרטית במערער. נהפוך הוא, המערער עובד ב"רותם", לשם התקבל לאחר הרשעתו. הוא לא למד מקצוע מיוחד שהרשעה תוכל לפגוע בקידומו, בהעסקתו או במימוש לימודיו. רצונו של המערער להחליף את מקום עבודתו כדי להתקדם בחייו, רצון מבורך הוא, אולם מבלי שהובאו כל נתונים לגבי מקום ההעסקה החדש, אין בו די כדי לגבור על הכלל המחייב הרשעה, או כדי לשכנענו, שיש להעדיף, במקרה זה, את אינטרס השיקום. לפיכך, לא מצאנו כי יש מקום להורות על ביטול הרשעתו של המערער.

7.         אשר לעונש שהוטל על המערער, הרי שהקנס בסך 7,500 ש"ח, לצד הפיצוי הגבוה, אכן חורג לחומרה מהענישה המקובלת במקרים דומים, ועל כן אנו מורים על הפחתת הקנס ל-500 ש"ח. הפיצוי, כזכור, נותר על כנו, לאחר שהמערער חזר בו מהפיצוי בגין רכיב זה.

            יתר הוראות גזר הדין יעמדו על כנם.

ניתן היום,  יב' בשבט תשע"ג, 23 בינואר 2012, במעמד הצדדים.